החלטה בתיק בש"א 3624/06

1. המשיבה היא התובעת, הינה אלמנתו של אליהו ויין (להלן: "המנוח"). המנוח עבד במרכז הגרעיני בנחל שורק (להלן: "הממ"ג") משנת 1968 ועד 1991. בספטמבר 1985, כשהיה המנוח בן 51, התגלה אצלו סרטן במוח, ולימים נפטר.

2. המשיבה הגישה את התביעה נשוא ההחלטה שלפני והיא מייחסת למבקשת חבות לפריצת המחלה אצל המנוח כתוצאה מקרינה מייננת אליה נחשף במהלך עבודתו.

3. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף עקב התיישנות שכן הוגשה כעבור 19 שנה לאחר שהתגלה הגידול וכעבור 14 שנה מאז נפטר המנוח.

4. לאחר קבלת עמדות הצדדים, זימנתי דיון במהלכו הוסכם שלא נדרשת חקירת המשיבה על תצהירה, והצדדים סיכמו טענותיהם. 

5. עיינתי בכתבי הטענות, כמו גם בהחלטות שניתנו בעניין, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות, כטענת סף, ויש לבררה במהלך שמיעת הראיות.

6. המשיבה בתצהירה שלא נסתר הצהירה כי היא מאובחנת כסובלת מדיכאון וסכיזופרניה ונזקקת לתרופות נוגדות דיכאון לסכיזופרניה. זאת ועוד, לעמדתה במהלך כל העת טופל המנוח במחלת הסרטן, הם ניסו לבדוק סיבות לפרוץ המחלה על רקע גנטי, אך אף גורם לרבות מומחים רפואיים לא קשר בין החשיפה לקרינה המייננת לבין המחלה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי על הקשר נודע לה רק בשנת 2004, עת נמסר לה מידע. זאת ועוד, לעמדת המשיבה לא נמסר לה המידע הרלבנטי חרף פניותיה בעניין. 

7.    המשיבה טוענת לחלות סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1959 הדן בהתיישנות שלא מדעת. אמנם יתכן ויתברר במהלך שמיעת הראיות, ובכללן חקירת המשיבה, כי הוראת סעיף לא חלה ולכן דין התביעה להידחות. דא עקא, שעה ונטען על ידי המשיבה כי התרחשו נסיבות שלא היו בידיעתה, ואלו לא נסתרו בשלב בו מצויים אנו, אזי די בכך כדי לדחות, לפי שעה, את הבקשה. בהקשר זה נסמך אני, בין היתר, על ההלכה בע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, וכן ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולים בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 599 אשר לפיה: "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה...".

בשלב בו מצוי ההליך, לא יכול בית המשפט לקבוע ממצא בשאלה האמורה, דהיינו האם תובע סביר במקום המשיבה, היה מגיש את התביעה עם פרוץ המחלה אצל המנוח, זהו עניין כאמור שיש לבררו במהלך המשפט.

אוסיף ואצטט בהקשר זה את האמור בסעיף 10 לפסק דין המאירי שאמירותיו יפות למקרה שלפנינו:

" המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי ^-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאבחון המחלה מגלה גם את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית; ייתכנו מקרים שבהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, שבו קישר המערער עצמו בין אבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי."

"קצה החוט" הנדרש לעניין ההתיישנות יתכן ולא היה בידי המשיבה - ומכל מקום לא ניתן לקבוע זאת בשלב זה.

לא התעלמתי מטענת ב"כ המבקשת בסיכומיה החולקת על האמור בתצהיר המשיבה בקשר תחלואיה ומצבה הבריאותי. גם לעניין זה, סבורני כי טרם הגיעה העת כדי לחרוץ ממצא ויש לבחון את הדברים לאחר "כור היתוך" של חקירה וליבון, במיוחד שעה שהמשיבה הצהירה שטרם הציגה את כל המסמכים הרפואיים הנוגעים למחלותיה, וכי לא נמסרו לה המסמכים הדרושים מהמבקשת. 

אין זה המקרה הראשון בו מוגשות תביעות על ידי נזקים מאותן נסיבות. באותם מקרים העלתה המבקשת את טענת ההתיישנות כטענת סף, היא נדחתה ואף ערעור שהוגש עליה נדחה. אפנה בהקשר זה להחלטת ב"כ השופטת ברוש (כתוארה אז) בבר"ע 29135/06 מדינת ישראל נ' טובה עמיאל ופסק הדין בערעור על ההחלטה. גם חברי כב' הרשם ברוך כך קבע בהחלטתו בעניין ת.א. 1056/03 גיא פסל עדנה ואח' נ' מדינת ישראל אשר גם ערעור עליה נדחה על ידי כב' השופטת דותן בע"א 2866/06 לפני חודשים ספורים.

לא ראיתי צורך להרחיב את היריעה ואין אלא להצטרף במלוא הענוונה להחלטות דנן.

דין הבקשה להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות הבקשה בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ללא קשר לתוצאת המשפט.

יקבע לקדם משפט ליום 12.2.07 בשעה 1030.

ניתנה היום י"ב בתמוז, תשס"ז (28 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.